שכבתי במיטה ופתאום המוח מחליט: "תבדוק אם ass.co.il פנוי."
פנוי. בלי אימות כפול, בלי "אתה בטוח?", בלי שום מנגנון הגנה מפני עצמי. ישראכרט אישרו תוך שנייה. אפילו הם לא שאלו שאלות.

הופיע מסך: "מזל טוב! אתה הבעלים של ass.co.il." עם סימן קריאה. מישהו בחברת הרישום כתב את המשפט הזה פעם אחת, ב-2004, והלך הביתה. הוא לא דמיין שהוא ייקרא ככה. הוא לא דמיין שהוא ייקרא בכלל.

יצרתי bad@ass.co.il בתור כתובת מייל אמיתית. שלחתי מייל לעצמי. נושא: "בדיקה." גוף: "יפה." עניתי לעצמי: "תודה." זה היה הרגע הכי עצוב שיצא ממנו דבר כזה מצחיק.

שלחתי הודעה ל-7 חברים: "נחשו איזה דומיין קניתי." 4 השאירו על נקרא. 2 כתבו "למה." אחד שלח 🫏. הוא הבין. השאר לא ראויים לי.

סיפרתי לחתול. הוא קם, הסתכל עליי, ויצא מהחדר. חתול. שאוכל מהרצפה. שמלקק את עצמו מול אורחים. שפט אותי. ובצדק.

"אני חייב לבנות לזה אתר." בן אדם שפוי היה הולך לישון. אני לא בן אדם שפוי. אני הבעלים הגאה של ass.co.il. הילדים שלי יירשו את הדומיין הזה בצוואה. בית הדין לא יידע מה לעשות עם זה.

אמא התקשרה. בשלוש וארבעים ושמונה בלילה. היא לא ידעה כלום. היא פשוט הרגישה. "עשית משהו." לא שאלה. קבעה. סגרתי, וידעתי שיש לי בערך שבועיים.

התחלתי לכתוב "שאלות נפוצות". אף אחד עדיין לא שאל כלום. ידעתי שישאלו. ידעתי גם מה. השאלה היא תמיד למה.

כתבתי תוכנית עסקית. שקף 1: "ass". שקף 2: "co.il". שקף 3: "שאלות?". המשקיע היחיד היה החמור. הוא השקיע גזר. מאז השווי שלנו יציב: גזר אחד.

השמש עלתה. ציפורים שרו. לאף אחת מהן לא היה דומיין. הרגשתי עליון. הרגשתי גם עייף. הלכתי לישון בגאווה ובבגדים.

אתה קורא את זה. מה שאומר שאתה גוגלת דברים שלא כדאי לגוגל, מישהו שלח לך את הלינק, או שאתה זה אני שבודק שהאתר עדיין חי. בכל מקרה: ברוך הבא. אין דרך חזרה.